החלטה בתיק רע"א 2408/12

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים ענבר, שבח ושוחט) בע"ו 12229-10-11 מיום 12.2.12, שבגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינה של ועדת העררים שליד בית משפט השלום בתל אביב (השופט הימן, עו"ד ארבל ועו"ד עפרון) בו"ע 15958-01-11 מיום 16.8.11. עניינה של הבקשה - זכאות להטבות לפי חוק ההטבות לניצולי שואה, תשס"ז-2007 (חוק ההטבות).

רקע

ב.        המבקשת, ילידת 1939 - שבימי השואה היתה ברומניה ארץ הולדתה - עלתה ארצה בשנת 1960. היא אינה זכאית להטבות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, שכן הזכאות לפיו מותנית, בין היתר בעלייתו ארצה של המוכר כנכה לפני 1.10.53. המבקשת עותרת להכרה כזכאית לפי חוק ההטבות. לטענתה, גורשה משפחתה מחרלאו עיר הולדתה לעיר בוטושאן, שם הופרד אביה מן המשפחה ונלקח לעבודות כפיה, ואילו המבקשת ואמה הוחזקו במחנה עבודה סגור, בו עבדה אמה.

ג.        תביעת המבקשת נדחתה, והיא עירערה לועדת העררים. השאלה שהוצבה בפני הועדה היתה, האם אמה של המבקשת עבדה, כטענת המבקשת, במחנה עבודה בבוטושאן אליה הוגלתה, לטענתה, או שמא המבקשת ואמה חיו בעיר ולא במחנה עבודה מוכר כדרישת החוק (ראו להלן). ועדת העררים קבעה, על פי פסיקה קודמת, כי לא הוכח שיהודים הוגלו מחרלאו לבוטושאן, אך גם אם כך - ואין זו דעת הועדה - לא הוכח כי גם נשים הועסקו בעבודת כפיה. נקבע, כי לא די בתצהיר המבקשת לבדו כדי לשפוך אור על שאלת זכאותה, משלא נרשם בו דבר באשר להחזקתה במחנה סגור בבוטושאן. לא נמצא גם שיש בתצהירה של אמה כדי לסייע, שכן קיים קושי לקבוע האם האמור נרשם מפיה, והאם הוא משקף את שהיה נוכח מצבה הקוגניטיבי הירוד, של האם, ומכל מקום היא לא ציינה כי הוחזקה במחנה (הועדה יצאה מן ההנחה - המקובלת עלי - כי המבקשת הפעוטה היתה צמודה לאמה). צוין, כי אחות המבקשת שמילאה את הבקשה בשם האם, לא הובאה לעדות.

ד.        הועדה קבעה איפוא כי לא עלה בידיה של המבקשת להרים את נטל ההוכחה, וכי אין להיעתר למשאלתה.

ה.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת על הכרעת ועדת העררים. בית המשפט סמך ידיו על קביעת הועדה, כי אין בתצהירה של המבקשת כדי להרים את נטל ההוכחה, בין היתר בהתבסס על עדותה בפני הועדה. כן צוין, כי בתצהיר האם מ-23.3.76 שנמסר לשלטונות גרמניה, שבו ציינה כי חויבה לענוד טלאי צהוב, לא נאמר דבר על מחנה עבודה, מה שאין כן בתצהיר האב לעת ההיא. לכן אין בו ללמד כי האם שהתה במחנה.

           מכאן הבקשה הנוכחית.

טענות המבקשת

ו.        לטענת המבקשת, נטל הראיה המוטל על התובעים מכוחו של חוק ההטבות הוא כבד מנשוא, ועקב כך מרוקן החוק מתוכן, ועסקינן בעולים שאולי רובם מרומניה, אשר היו ילדים צעירים בשנות השואה, והוריהם אינם עוד עמנו או שאינם מסוגלים להעיד. עוד נטען, כי ועדת העררים הציבה משוכה ראייתית בלתי אפשרית, וכי על ועדות העררים לצאת מתוך הנחה כי הנשים והילדים בתחומי "רומניה הישנה" (מולדובה, ואלכיה ודרום טרנסילבניה) נשלחו למחנות עבודה מאולתרים, כמו מבנים נטושים ולא במתכונת "מקובלת" של גדר תיל ומגדלי שמירה, ובהם הועסקו הנשים בעבודת כפיה. נטען, שכאשר נכלל ברשימת המחנות המוכרים שמה של עיר מסויימת, יש להניח שהעיר הוכרה בשל עבודות הכפיה שבהן חויבו היהודים שישבו בה או שגורשו אליה. לתמיכה בטענותיה עתרה המבקשת לצרף פרק מספרו של ז'אן אנצ'ל "תולדות השואה-רומניה" (כרך שני - תשס"ב). ספציפית נטען, כי המבקשת ואמה שהו במחנה עבודה עד 1944 והאם הועסקה בעבודות כפיה. נטען, כי אין להלום את קביעת ועדת העררים כי לא הוכח שהמבקשת ואמה גורשו לבוטושאן.

טענות המשיבה

ז.        נטען, כי השאלה האם שהתה המבקשת במחנה, לא הצדיקה במישור הדיוני - לבוא בפני בית המשפט המחוזי, שכן אין מדובר בשאלה משפטית שלשיטת המדינה מוגבל הערעור לגדריה. ועוד, בתשובתה המפורטת סקרה המשיבה את ההיסטוריה החקיקתית של חוק ההטבות, שיסודו בכך שהוא נותן מענה מסוים למי שעלו לארץ אחרי 1.10.53, ועל כן לא היו זכאים בהסדרים הקודמים, זאת אף כי לאורך השנים נוספו עוד מקורות. חוק ההטבות נועד למי ששהו בגטאות ובמחנות תקופה קצרה מזו שנדרשה על פי הסכמי העבר עם גרמניה; חוק ההטבות קבע זכאות לפי צוים למי ששהה כל תקופה שהיא במחנה או גטו מוכר. הוטעם, כי לא החוק ולא הצעת החוק כוונו להעניק פיצויים לכלל ניצולי שואה שאינם מקבלים פיצויים ממקור אחר, אלא רק לניצולי השואה "מהמעגל הראשון", קרי יוצאי המחנות והגטאות המוכרים. הודגש, כי נוכח קשיים תקציביים, היבטים ראייתים וייחודו של הסבל היהודי בגטאות ובמחנות לעבודת פרך, הוחלט להגביל את מתן התגמולים לאלה. המחנות והגטאות המוכרים הם אלה שהוכרו על-ידי הקרן הגרמנית או האוסטרית הרלבנטית (שנוסדו בשנת 2000); הודגש, כי חוק ההטבות נבע משיקולים חברתיים ומשיקולים של סולידריות לאומית, אך הוגבל לפי רצון המחוקק; הופנינו גם לפסק דינו של ועדת העררים בראשות השופט ש' פרידלנדר בו"ע 676/09 קובנט נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם). הוסף, כי על המבקשת הנטל להוכיח באופן ספציפי את שהותה במחנה מוכר ספציפי; נטען ביחס לספרו של אנצ'ל, כי זה הוגש שלא ברשות, ובכל מקרה אינו מתייחס למחנות מאולתרים לנשים בבוטושאן; נאמר, כי קיימים מנגד מסמכים היסטוריים רבים שלפיהם במחנה בוטושאן עבדו גברים בלבד. גם נאמר,כי לא היה גירוש מחרלאו - הגם שבשוגג (כנטען) הודתה בכך המשיבה בועדת העררים - וצוטט כי האם אמרה שברחה מחרלאו. נטען, כי אין בטופס שהגישה המבקשת דבר לגבי מחנה בבוטושאן, וכי מלבד מילוי "בוטושאן" בתיבה "מחנה ריכוז" שבטופס לא ציינה המבקשת דבר באשר למחנה. כך גם בטופס התביעה של אמה. והוזכר כי אחותה של המבקשת לא הועדה, יש לראות, במבקשת, כך נאמר בכל היחס לסבלה, ניצולת שואה "במעגל שני".

ח.          בהחלטה מיום 13.3.13 ציינתי כי בקשת רשות הערעור נתעכבה כיוון שהמתנתי להכרעה ברע"א 132/11, אך הגם שאותה בקשה הוכרעה מכבר, לא הובאה בפני מחדש בקשה זו לצערי עד 13.3.13, ונתבקש עדכון מן המשיבה באשר לעמדתה כיום. בעדכון נאמר, כי העמדה כשהיתה, ואין הנסיבות דומות לרע"א 1321/11 (שם היו נסיבות מיוחדות), בעוד השאלה שבמחלוקת היא שהות המבקשת במחנה המוכר בבוטושאן שלא הוכחה (הוכחה שגם נדרשת לגבי יהודי נאלצ'יק ברע"א 132/11). צוין, כי ברומניה לא היו גטאות ( ו"ע 53810-08-10 אברהם נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה (2012)), והדרישה היא הוכחה בנוגע לשהות במחנה הקונקרטי המוכר, וכנטען גם אין מקום להכיר בשהות בערים שלמות, על השלכותיה התקציביות המסורות למחוקק.

ט.          עלי איפוא להכריע בבקשה.

הכרעה

י.        בטרם המהות, אעיר בהקשר הדיוני, כי לא אטע מסמרות בשאלה האם הגביל המחוקק את זכות הערעור לבית המשפט המחוזי בחוק ההטבות לנקודה משפטית בלבד, אף כי אולי היתה זו הכוונה מתחילה. סעיף 6(ב) לחוק ההטבות קובע כי "על החלטתה של ועדת העררים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים; בית המשפט המחוזי ידון בערעור בדן יחיד". סעיף 6(ד) קובע כי "סדרי הדין שנקבעו לפי סעיפים 17 ו-17א לחוק נכי רדיפות הנאצים יחולו, בשינויים המחויבים, על ערר וערעור כאמור בסעיף זה, ככל שלא נקבעו לפי חוק זה". יצוין, שסעיף 17 לחוק נכי רדיפות הנאצים קובע, כי "על החלטה של ועדת העררים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי תוך שלושים יום מיום מתן ההחלטה... אך אין לערער אלא בנקודה משפטית בלבד". (אגב, שם נקבע כי בית המשפט המחוזי בשלושה - סעיף 17(ט) - כפי שנהג בית המשפט המחוזי בענייננו, אף שיכול היה לדון באחד). סעיף 17א מסמיך את שר המשפטים לקבוע תקנות סדרי דין בערר ובערעור. מהצעת החוק (הצעת חוק הטבות לניצולי השואה, תשס"ו-2005, הצעות חוק-הכנסת תשס"ו 71) אין ללמוד לענייננו, שכן אין בה הוראות ערר וערעור. על פני הדברים נראה, כי אין הבדל משמעותי בין שתי המאטריות בהן דנים שני החוקים, ודבר זה עשוי לתמוך בפרשנות של הגבלת הערעור לנקודה משפטית כהחלת סדרי דין; אך משלא נכלל נושא זה - הנקודה המשפטית - בחוק, כמו גם השוני בעניין מותב הערעור בין השניים, איני רואה לטעת כאן מסמרות; ומכל מקום הן בית המשפט המחוזי והן החלטה זו נדרשים לנושא גופו.

י"א.     הצעת החוק שהוסיפה את הזכאות לענייננו (הצעת חוק התכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים ולסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), תשס"ח-2008, הצעות חוק-הממשלה תשס"ח, 346), קשרה מפורשות את ההטבה החדשה ליוצאי "מחנות ריכוז, גטאות ומחנות שעבדו בהם עבודת פרך" (עמ' 347). בישיבת ועדת העליה, הקליטה והתפוצות בכנסת מיום 21.2.08 ניסתה חברת הכנסת קולט אביטל להסיר את הגדרת "מחנה", אך הדבר לא נתקבל (ראו עמ' 20, 22). היא העלתה הסתייגות גם בדיון בקריאה שניה ושלישית (דברי הכנסת מיום כ"ו באדר א' תשס"ח (3.3.08), 15617). לעניין "אנשים בעיקר מרומניה, מתורכיה ומלוב. חלק גדול מהם היו בגטאות שאינם מוכרים... אין ביטוי... לעבודות הכפיה". שר הרווחה והשירותים החברתיים יצחק הרצוג התחייב (עם השר רפאל איתן) לקדם חקיקה התואמת את ההסתייגות; אך עד כה לא נעשה תיקון.

י"ב.     אבוא עתה לגוף הדברים. עם כל האהדה למבקשת ולכל מי שעבר תקופה איומה זו בתולדות עמנו, אין בידי להיעתר למבוקש. חוק ההטבות אינו קובע כזכאים את כלל ניצולי השואה, אלא את מי שהיו במחנות ריכוז, בגטאות ובמחנות שבהם עבדו עבודת פרך; כותרת סעיף 3 היא "הטבות לניצול שואה ששהה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו עבודת פרך", וסעיף 3(א)(ב) מדבר על מי ש"שהה במחנה או בגטו שהוכר..." (וכאן באות הוראות ההכרה). המחנות והגטאות המוכרים הם מי שהוכרו על ידי הקרן הגרמנית או הקרן האוסטרית לפי חקיקות משנת 2000, או מי שהוכרו על ידי הסכם שנחתם בין גרמניה לועידת התביעות ב-1992 (סעיף 3 לחוק ההטבות). הטענות שמעלה המבקשת מובנות, וכמובן אידיאלי היה אילו כל מי שנמצא במדינות אירופה שהיו באורח זה אחר תחת המגף הנאצי יזכה לקצבה, אך דבר זה חורג מתחום היכולת השיפוטית ומצוי בחצרי המחוקק. בענייננו לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעות העובדה של ועדת העררים לגבי המבקשת לעניין הוכחת הנטען. עיינתי גם בספרו של אנצ'ל, אף שלא הוגש פורמלית כהלכה; יש בו התייחסות למחנות כליאה מאולתרים (עמ' 1313) אך בוטושאן אינה נזכרת, וזאת אף אם נניח שמעבר המבקשת ואמה מחרלאו לבוטושאן לא היה וולונטרי במקורו (האם כתבה עוד ב- 23.3.1976 בגרמנית "פוניתי evakuiert" (כך במקור) לבוטושאן מיולי 1941 עד השחרור במארס 1944) ובבקשה בעקבות חוק ההטבות "גורשנו מחרלאו לבוטושאן"; אך ראו גם ו"ע 2643/07 קורצוייל נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם). מכל מקום, לא נאמר דבר על המחנה. יתכן שגם יכלה המבקשת להביא בפני הועדה עדויות של נשים מבוטושאן בדבר מחנה עבודה מאולתר כנטען. באופן כללי יצוין, כי בכל הנוגע לתקופת השואה יש, מעבר לזכרון הניצולים שבגזירת הטבע נפרדים מאתנו לאורך השנים, גם תיעוד וספרות ("יד ושם" ומוסדות אחרים ופרסומיהם). אין לומר איפוא כי נטל הראיה שעל הניצולים כבד מנשוא כנטען. ובענייננו, בתצהירה מילאה המבקשת בתיבה "גטו" את השם חרלאו, ובתיבה "מחנה ריכוז" - כאמור - נמחקה המלה "ריכוז" ונרשם "בוטושאן". בקורות החיים לא הוסיפה הרבה מעבר לכך ("נולדתי בחרלאו ואח"כ גורשה משפחתי לבוטושאן שם עבדה אמי, ואני התלויתי אליה"), וכפי שהוסבר בפסק דינה של ועדת העררים, את תצהיר האם רשמה אחות המבקשת, אשר לא הובאה לעדות.

י"ג.     בכל הרצון הטוב, אין בידי בית המשפט להטיל על המדינה חבות כספית שהמחוקק לא קבע, ועם כל האהדה וההבנה למבקשת, לא הוכח כי היא באה בגדרי החוק, שרק על בסיסו ניתן לזכות בהטבות. לעניין זה ראויים דברי השופט (כתארו אז) שמגר שציטטה ועדת העררים בע"א 206/81 מרכוס נ' הרשות המוסמכת פ"ד לו(2) 124, 128 "כל דיון באדם שעבר את תקופת השואה תוך שהיה באירופה הכבושה או בברית המועצות מעורר אהדה עמוקה ורצון לסייע בידיו. אולם אין בכך כדי לאפשר להוסיף לחוק מה שאין בו...".

י"ד.     בכל הצער שבדבר, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.